הספד ובכי, חיי שרה 

ערש"ק פרשת חיי שרה תשע"ב

א  ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ב ותמת שרה בקרית ארבע הוא
חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה.

אברהם סופד לשרה ואח"כ בוכה.

אומר ר' נחמן, מהו ענינו של הספד על הצדיק כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד שנפגם על ידי הסתלקות הצדיק הזה
שהיה מצדיק את הרבים שעל ידי זה עקר הארת הכבוד כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה.'הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי' (ההספד הינו כבודו של החי או כבודו של המת?).

מסביר ר' נחמן עיקר ענינו של ההספד, לעורר החיים לחיסרון הגדול שנוצר בעולם בשל הסתלקות האדם.החיסרון, מהותו השראת שכינת הקב"ה בעולם.בהילקח האדם מהעולם נוצר חוסר, חוסר אשר אותו מילא אותו האדם, איש איש לפי מעשהו.ההספד ענינו לעורר על החיסרון שנוצר.

ההספד המביא לידי הבנת החיסרון מביא לידי הבנת המציאות החסרה עכשיו בגין הסתלקות אדם זה, הבנה זו מביאה לידי רצון "חדש ימינו כקדם" היינו למלא החיסרון הנוצר.הבנה זו מביאה לידי בכי.אומר ר' נחמן עקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה ואפילו החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה שמרב שמחתו בהשם יתברך הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד. נגדו בימים הראשונים ומתעורר לו בכיה מחמת רב השמחה וזה עקר מעלת הבכיה, שתהיה מחמת שמחה וזה בכיה הוא ראשי
תבות בשמך יגילון כל היום שעקר הבכיה שתהיה מחמת שמחה בשמו יתברך.

עניינה של בכיה איננה על החסרון כחסרון, הבכיה עניינה על מהות החסרון, מהות המבקשת ומשתוקקת למלא החסרון.בכיה זו הינה בכיה של שמחה, השמחה כהשתוקקות לקרבת אל חי.

אברהם סופד לשרה, מגלה את החסרון שנוצר בשל מותה, מהבנתו
זו אברהם מגיע לבכי, בכי של שמחה השתוקקות וצימאון לבורא יתברך.

יה"ר שנגיע לבכי של שמחה גם ללא הצורך בהספדים.

שבת שלום

דויד לקס אמת